יאמה
שירת קהילת יהודי תימן
אלפיים שנות מסורת
יאמה תימן מוציאים לאור את המוזיקה של קהילת יהודי תימן עם דגש על שירת הנשים ובצירוף של חברים חדשים, מוזיקאים שורשיים בני העדה. שירת הנשים התימניות היא שירת חולין, המושרת בערבית-תימנית, שירה שלא ייחסו לה ערך רב ואפילו הומלץ להימנע מלהקשיב לה.
בעוד שירת הגברים נשתמרה, נחשבה לנשגבת ודרשה השכלה, שינון טעמי המקרא, לימוד קרוא וכתוב של השפה העברית, שירת הנשים היתה רובה ככולה מפלט להבעה וביטוי הרגשות, לא תועדה ולא הועלתה על הכתב (עד המאה העשרים) ועברה במשך הדורות בתוך חוג הנשים המשפחתי והקהילתי.
הגברים שרו טקסטים מכתבי הקודש, מהתורה, מן הדיוואן התימני בעברית בהגייה תימנית. שירי הלל ושבח לאל, פסוקי תהלים, שירי חג ומועד ושירי כמיהה לציון ולירושלים. הנשים שרו בערבית תימנית את אשר על נפשן:
שירי אהבה ותשוקה, שירי מחאה, שירי עידוד והעצמה בעת מצוקה ודחק הלב.
שירי הנשים הפכו למסמך דוקומנטרי מאלף שהעניק הצצה לאורחות חייהן, תפקידן החברתי והמשפחתי במשך אלפי שנים ועשרות דורות של חיים בתימן המוסלמית.
שירת נשות תימן
הנשים העוצמתיות שמעולם לא זכו ללמוד קרוא וכתוב, ואשר נשאו בגאון את עול גידול הילדים, עבודות הבית והטיפול במשפחתן, יצקו אל שירת החולין את המכאובים, השמחות, הצער, הקושי, הייאוש, התסכול, האהבה, התשוקה, החלומות, התקוות ועוד אינסוף רגשות ותחושות. הן שרו בימי חג ובימי שגרה. בעת שעמלו שעות ארוכות על טחינת התבואה כשכל בני הבית ישנים, ובעת ששימחו כלה, עודדו וליוו אותה כשנאלצה לעזוב את ביתה ומשפחתה ביום נישואיה.
לנשים היהודיות בתימן שחיו תחת כללים חברתיים ודתיים פטאריאכלים, נוקשים ומחמירים שימשה השירה לא רק מפלט נפשי ומקום להתרווחות רגשית, אלא כלי חתרני דרכו ניגחו, מרדו, התקוממו, העבירו מסרים וביטאו דיעות לא מקובלות באופן משוחרר ועצמאי. בשירה הן לקחו את החופש החסר שנשלל מהן, לעתים בבוטות כנגד רצונן הטבעי.
השירה שמעולם לא השתמרה ו/או נכתבה אלא עברה מדור לדור, היא למעשה עדות חיה, היחידה שקיימת שמאפשרת לצלול הרחק בשנים לבית התימני, ליחסים המשפחתיים, לנפש הנשים והילדות הקטנות שנישאו בגיל צעיר בעל כורחן.
המוזיקה של יאמה תימן
המוזיקה הוקלטה והופקה מתוך רצון להתחקות אחר מוטיבים, אלמנטים ומאפיינים של מוזיקה תימנית עממית, אותנטית ומסורתית. העיבודים שמים דגש על שירת שבט, קהילת נשים, על שימוש מרובה בכלי הקשה.
הנושאים: שירי אהבה, חתונה, שירי געגוע ותשוקה. הרפרטואר צבעוני ומציג שירים מוכרים לצד שירים שמעולם לא זכו לביצוע בימתי ונשלפו ישירות מהארכיונים.
כלי הנגינה באלבום
בשל איסור נגינה בכלי נגינה, שהוכר בקרב יהודי תימן, שירת תימן לוותה באופן מסורתי בפח בלבד. עם זאת, השירים באלבום תימן מציגים כלים אופייניים למזרח התיכון ולאיזור הגיאוגרפי: כלי הקשה, עוד, ניי, דרבוקה, פח
יהודי תימן שחיו כקהילה סגורה, יראי שמים ושומרי מצוות, קיימו את חוקי ההלכה שאסרו על היהודים לנגן מוזיקה לאחר חורבן בית המקדש. כלי נגינה מזרח תיכוניים כמו העוד, והניי הגיעו למוזיקה בהשפעת המוזיקה המוסלמית והם מעניקים את האווירה התרבותית והמקומית בה צמחה ובוצעה המוזיקה. הביצועים סובבים בעיקר סביב שימוש מוגבר בקצב ופחות על הפגנת וירטואוזיות וקטעי סולו של הנגנים.
כיצד הפכה העדה התימנית לעדה הנחקרת ביותר מבין כל קהילות היהודים?
יהדות תימן זכתה למחקר נרחב שהעמיק באורחותיה, תרבותה ואופייה. זוהי קהילה מרתקת וייחודית. גם אחרי עשרות שנים מאז עלו מרבית יהודי תימן לארץ, המחקר על הקהילה עדיין נמשך.
קיימות עדויות ארכיאולוגיות על חיים יהודיים בתימן בשנת 200 לספירה בקירוב. יש הסוברים שהקהילה קדומה יותר ותחילתה בתקופת בית המקדש השני או אף בימי בית המקדש הראשון.
יהודי תימן לא התערבבו עם יתר העדות והיו מנותקים יחסית מיתר העולם היהודי במשך דורות רבים.
הניתוק והבידול הביאו לשימורה של המסורת היהודית הקדומה.
התפילות, ההלכה, המנהגים ואורח חייהם היו מבוססים היטב בדברי חז"ל ובכתבים הקודמים ולא הופיעו חדשים
בדורות המאוחרים כמו שקרה אצל שאר עדות ישראל.
ספר התורה התימני הוא המדויק ביותר, היחיד שזהה לחלוטין לכתב היד החשוב ביותר "כתר ארם צובא".
במחקר מדעי על דנ“א של עדות ישראל נחשף כי התימנים הם הקרובים ביותר ליהודים שחיו בארץ ישראל העתיקה של לפני אלפיים שנה.